נדה נ״ז ב:ה׳-ו׳

5 רשב"א פתח ↗

גמרא: אמר שמואל בדקה קרקע עולם וישבה עליו ומצאתה עליו דם טהורה שנאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה. נראה דהשתא הוה משמע להו לבעלי הגמרא דשמואל טהורה לגמרי קאמר ואפילו מדרבנן ותדע לך מדאקשינן עליה כל הני תיובתא ולא משנינן התם מדרבנן. עד דאתא רב ירמיה מדפתי וחדית מודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן, ואלו הוה סבירא לן השתא דשמואל מדאוריתא דוקא משמע להו לבעלי הגמרא דשמואל טהורה לגמרי קאמר ואפילו מדרבנן ותדע לך מדאקשינן עליה כל הני תיובתא ולא משנינן התם מדרבנן. עד דאתא רב ירמיה מדפתי וחדית מודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן, ואלו הוה סבירא לן השתא דשמואל מדאוריתא דוקא קאמר וכי אקשינן עליה הנך תיובתא לומר דטמאות נינהו ואתא רב ירמיה לתרוצי דלאו מדאוריתא טמאות אלא מדרבנן, לא הוה ליה למימר בהאי לישנא אלא הכין ה"ל למימר מאי טמא דקתני מדרבנן, אלא השתא דקא מתרץ מודה שמואל דטמאה מדרבנן משמע דעד השתא הוה סבירא ליה דשמואל טהורה גמורה קאמר, ופירוקיה דרב אשי נמי הכא מוכח, והא דקא מייתי שמואל קרא לאו למימרא דמדאורייתא בלחוד קאמר אלא ה"ק טהורה מדאוריתא דכתיב בבשרה עד שתרגיש בבשרה וכיון דמדאוריתא טהורה לא חשו לה חכמים להחמיר עליה. ועל כרחין אין לן למימר הכין לפרוקיה דרב אשי דאמר שמואל דאמר כר' נחמיה ור' נחמיה מדרבנן היא, שלא גזרו על כתמים שבדבר שאינו מקבל טומאה. ועוד דלטהר דבר שאינו מקבל טומאה מה שייך לאיתויי מקרא דבבשרה עד שתרגיש בבשרה דאי מההוא קרא אפילו בדבר המקבל טומאה טהורה עד שתרגיש אלא דהכי קאמר שמואל טהורה מדאוריתא וכיון שכן אף מדבריהם טהורה שלא טמאו כתמים הנמצאים על דבר שאינו מקבל טומאה ואיפשר מפני שלא גזרו אלא על המצוי ודבר שאינו מקבל טומאה אינו מצוי שתשב עליו או שתשתמש בו בישיבה ולבישה וכיוצא באלו שדרכן של כתמים לימצא. ובנמוקי מורי הרב ז"ל טעמא לפי שלא גזרו אלא על דם שנמצא בדבר שראוי לטמאו מחמת נגיעת דם דאשתכח בגויה ואגב הכי מטמי' גם האשה. וא"ת א"כ אמאי לא פריך ליה מכל כתמים דטמאים דתנן בפרק בא סימן נדה נב, ב הרואה כתם מקולקלת למנינה ובפרק דם הנדה נדה נו, א תנן הכתם שנמצא בחלוק טמא עד שעת הכבוס. וליכא לדחויי דהתם לטהרות חדא דמקולקלת למנינה וחוששת משום זוב לבעלה היא. ועוד דאפילו לטהרות קאמר שמואל דטהורה מדאקשינן עליה מיהא דתניא ובהסטות ובמגעות הלך אחר הרוב. והכא בפירקין נמי תנן מן החגור ולמטה טמאה ולמה הניח להקשות מאלו שהם פשוטות יותר וקא מהדר אהנך דאינם פשוטות. ועוד הקשו בתוספו' כי היכי דמשני בסמוך בקושיא דהיסטות ומגעות אימר ארגישה ולאו אדעתא, לישני נמי על קושי' דעל בשרה ספק טמא ספק טהור טמא וכן על מתני' דכנגד בית התורפה טמאה, ומיהו בזו יש לי לתרץ דאימ' ארגישה ולא אדתעה לא שכיח ודוחק הוא לומר כך אלא התם בלחוד הוא דקאמרינן משום דרוב ימיה בהרגשה וכדאיתא הכא בהדיא אבל הנך קושיית' ודאי קשיין, ותירצו בתוס' דכולהו משניות דכתמים איכא לדחויינהו דאימא מזמן מרובה בא הכתם ולכך טמאה דשמא הרגישה ומדעתה אלא ששכחה אבל הני דמיתינן בגמרא דרואה כתם על בשרה מסתמא מזמן קרוב בא הכתם דאלו מזמן רחוק בא לא היה מתקיים בו כ"כ אלא היה עובר אגב זיעה והילכך אם איתא דארגשה מדכר הות דכירא, ועל שפתי הספל, ואי נמי שהוא נתון תחת הכר, ונמצא על שלו, כל הני מזמן קרוב באו בודאי ואם הרגישה מדכר דכירא. והיסטות ומגעות אע"ג דאפילו בשמצאתן בחלוקה מיירי ואפ"ה פריך מינה, התם שאני דכיון דרוב ימיה טמאין מסתמא מזמן קרוב בא הכתם ואפ"ה משני דילמא מזמן רחוק בא והרגישה ולאו אדעתה.

5 תוספות רי"ד פתח ↗

מהדורא קמא:אמר שמואל בדקה בקרקע עולם וישבה עליו ומצאה דם טהור שנאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה פי' דוקא אם הרגישה וידעה שיצא הדם מבשרה אז היא טמאה אבל אם לא הרגישה שיצא מבשרה כגון זה שנמצא הדם בקרקע טהורה היא דאומר לא בדקה יפה ובקרקע הוה האי דם מעיקרא ולקמן מקשי' ליה מכתמין דמתני' וסתרינן למילתיה:

5 תורה תמימה על התורה פתח ↗

בבשרה. עד שתרגיש בבשרה פר"ל שתרגיש שנעקר הדם ממקומו, אבל אם מצאה דם על כתם בגופה או בבגדיה טהורה גם לבעלה גם לקדשים. ומתבאר מדברי הפוסקים ששני מיני הרגשות יש, שהרגישה שנזדעזע גופה או שנפתח מקורה, ולדעת איזו אחרונים נקראה הרגשה גם אם הרגישה שדבר לח זב ממנה, ויש חולקים על זה, ובאמת הלשון בבשרה עד שתרגיש בבשרה משמע שתרגיש בפנים גופה, משא"כ כשמרגשת זיבת דבר לח הוי ההרגשה חוץ לגופה, ומיהו כל זה הוא מדאורייתא אבל מדרבנן טמאה אף שלא בהרגשה, משום דחיישינן שמא הרגישה ולאו אדעתה, ומבואר פרטי דינים אלו ביו"ד סי' ק"ץ. .נדה, נ"ז ב'

6 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

ותוהים: כיצד למד כן שמואל מהכתוב "בבשרה", והרי האי זה הכתוב "בבשרה" — מיבעי ליה נצרך לו לדרשה אחרת: שמטמאה האשה בראיית דם שנמצא בפנים גופה כדם הנמצא בחוץ לגופה. שכיון שיצא הדם מהמקור אל הפרוזדור — הריהי טמאה! ומשיבים: אם כן הוא שהכתוב בא ללמד רק לענין שמטמאה בפנים כבחוץ, לימא קרא שיאמר הכתוב רק "בבשר", מאי מה בא ללמד לשון "בבשרה" — שמע מינה למד מכאן כי אין האשה נטמאת עד שתרגיש בבשרה את יציאת הדם מהמקור.

6 בית יוסף פתח ↗

ומיהו משתרגיש בו שנעקר ממקומו ויצא לבית החיצון טמאה אף על פי שלא יצא לחוץ משנה בפ' יוצא דופן נדה דף מ. כל הנשים מתטמאות בבית החיצון שנא' דם יהיה זובה בבשרה ובפרק הרואה כתם נדה נ"ז: מפרש דדריש הני תרי דרשות חדא מדכתיב בבשרה וחדא משום דא"כ לכתוב רחמנא בבשר מאי בבשרה ש"מ תרתי ומסיק בפ' יוצא דופן נדה מא: דבית החיצון הוי עד בין השינים ובין השינים עצמן כלפנים והיינו מקום שהשמש דש:

1 גְּמָ' אָמַר שְׁמוּאֵל: בָּדְקָה קַרְקַע עוֹלָם, וְיָשְׁבָה עָלֶיהָ, וּמָצְאָה דָּם עָלֶיהָ — טְהוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״בִּבְשָׂרָהּ״ — עַד שֶׁתַּרְגִּישׁ בִּבְשָׂרָהּ.

2 הַאי ״בִּבְשָׂרָהּ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ, שֶׁמְּטַמְּאָה בִּפְנִים כְּבַחוּץ! אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא ״בְּבָשָׂר״, מַאי ״בִּבְשָׂרָהּ״? שְׁמַע מִינַּהּ: עַד שֶׁתַּרְגִּישׁ בִּבְשָׂרָהּ.

5 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

ב גמרא שנינו במשנתנו אופנים שונים של הכתם הנמצא לענין טומאתה או טהרתה. ועוד בענין זה אמר שמואל: בדקה האשה את קרקע עולם האדמה שמתחתיה אם הריהו נקי מדם, ושאר דברים, ולא מצאה בו דבר. ואחר כך ישבה עליה, ומצאה דם עליה על הקרקע, אף שלכאורה ממנה בא דם זה — מכל מקום הריהי טהורה. וטעם הדבר: שכן נאמר "דם יהיה זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה" ויקרא טו, יט — ללמדנו שאין האשה נטמאת כנדה עד שתרגיש בבשרה שיצא דם ממקורה. ואשה זו, מאחר ולא הרגישה כן — אינה טמאה.

5 ריטב"א פתח ↗

גמרא. אמר שמואל בדקה קרקע עולם וישבה עליו ומצאתה עליו דם טהורה שנאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה. נראה דהשתא בזה משמע להו לבעלי הגמרא דשמואל טהורה לגמרי קאמר ואפילו מדרבנן ותדע לך מדקשיא עליה כל הני תיובתא ולא משני התם מדרבנן עד דאתא רב ירמיה מדפתי חדיתא מודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן ואלו הוה סבירא לן השתא דשמואל מדאוריתא דוקא קאמר וכי אקשי עליה הני תיובתא לומר דטמאות מדאוריתא נינהו ואתא רב ירמיה לתרוצי דלאו מדאוריתא טמאות אלא מדרבנן לא הוה ליה למימר בהאי לישנא אלא הכי הוה ליה למימר מאי טמא דקתני מדרבנן אלא השתא דמתרץ שמואל דטמאה מדרבנן משמע דעד השתא הוה סבירא לן דשמואל טהורה גמורה קאמר ופירוקא דרב אשי נמי הכי מוכח והא דקא מייתי שמואל קרא לאו למימר דמדאורייתא בלחוד קאמר אלא ה״ק טהורה מדאוריתא דכתיב בבשרה עד שתרגיש בבשרה וכיון דמדאוריתא טהורה לא חשו לה חכמים להחמיר עליה ועל כרחין אית לן למימר הכי לפי דוקיה דרב אשי דאמר שמואל דאמ׳ כר׳ נחמיה ור׳ נחמיה מדרבנן היא שלא גזרו על כתמים שבדבר שאינו מקבל טומאה ועוד דלטהר דבר שאינו מקבל טומאה מאי שייך לאתויי קרא דבבשרה עד שתרגיש בבשרה דאי מההיא קרא אפי׳ בדבר המקבל טומאה טהורה עד שתרגיש אלא דה״ק שמואל טהורה מדאוריתא וכיון שכן אף מדבריהם טהורה שלא טמאו כתמים הנמצאים על דבר שאינו מקבל טומאה ואפשר מפני שלא גזרו אלא על המצוי ודבר שאינו מקבל טומאה אינו מצוי שתשב עליו או שתשתמש בו בישיבה ולבישה וכיוצא באלו שדרכן של כתמים לי״מ ובנמוקי הרב מורי ז״ל טעמא לפי שלא גזרו אלא על דם שנמצא בדבר שראוי לטמאו מחמת ראות דם דאשתכח בגויה ואגב הכי מטמא גם האשה.

5 בית יוסף פתח ↗

כתם שנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה לא גזרו עליו כיצד בדקה בקרקע עולם וכו' בפרק האשה שהיא עושה צרכיה נדה נט: תנן שלשה נשים שלבשו חלוק אחד או שישבו על ספסל אחד ונמצא עליו דם כולם טמאות ישבו על ספסל של אבן או על האיצטבא שבמרחץ רבי נחמיה מטהר שהיה ר' נחמיה אומר כל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים ומשמע בגמרא ס: דהלכה כרבי נחמיה וכ"מ בפרק הרואה כתם נדה נז: דגרסינן התם אמר שמואל בדקה קרקע עולם וישבה עליו ומצאה עליה דם טהורה ואוקמה רב אשי כרבי נחמיה וכ"פ ר"ח והרמב"ם והרשב"א והרא"ש ואף על פי שהראב"ד סובר דאין הלכה כרבי נחמיה כבר דחו דבריו הרא"ש והרשב"א ז"ל בכמה טענות. גרסינן בגמרא ס. מטהר היה רבי נחמיה אפי' באחורי כלי חרס ולא גזרינן אחוריו אטו תוכו ותו גרסינן שם שהיה מטהר אפילו במטלניות שאין בהן שלשה על שלשה כלומר אף על פי שהוא ממין דבר המקבל טומאה אלא ששיעורו גרם לו כיון דהשתא מיהא לא מקבל טומאה בכלל דברי רבי נחמיה הוא:

6 ב"ח פתח ↗

ואף באלו וכו'. ר"פ הרואה כתם בבשרה עד שתרגיש בבשרה ופריך האי בבשרה מב"ל שמטמאה בפנים כבחוץ אם כן לימא קרא בבשר מאי בבשרה עד שתרגיש בבשרה ובפ' יוצא דופן נדה ד' מ"א אסיקנא דעד בין השיניים פי' רש"י כמין שיניים יש בתוך הרחם תלתולי בשר הוי בית החיצון ובין השיניים עצמן כלפנים:

6 מעדני יום טוב על נדה פתח ↗

כיון שאין קרי יוצא בלא הרגש אין לו לבדוק כלל כדי כו'. כלו' הלכך יש לו לסמוך על שלא ראה קרי כיון שלא הרגיש ומיהת בגמ' לא אמרו בלשון הזה אלא ה"ק אנשים דבני הרגשה נינהו תקצץ כלומר דמש"ה לא יבדוק לפי שעל ידי ההרגשה על הבדיקה מתחמם ורואה קרי ודקתני במתני' מרבה לא קאי אלא אנשים אבל תקצץ דאנשים אפילו חדא זימנא ורבינו נתחכם לפרש כיון דאינו רשאי לבדוק א"כ היאך עוסק בטהרות וניחא ליה בהכי דסומך על זה שאינו יוצא בלא הרגש והוא לא הרגיש אבל אין לומר דבגמ' נמי מפרש כך רבינו ה"ק אנשים דבני הרגשה נינהו והלכך סמכי אהכי שלא הרגישו דהיכי מצינן לפרושי הכי א"כ מאי קאמר בגמ' נשים לאו בנות הרגשה נינהו דודאי דאינהו נמי מרגישים דהא מה"ת אינה טמאה נדה אלא דוקא בהרגשה כדילפינן בגמ' דר"פ הרואה כתם בבשרה עד שתרגיש בבשרה ודוחק לחלק בין דם נדות היוצא ממנה לדם הזרע שיוצא ממנה שגם זרע דם הוא כדלקמן בגמ' דפ' המפלת נדה דף לא ת"ר אשה מזרעת אודם כו' אע"ג דאמרי' בגמ' דף ג' בטעמא דשמאי שאומר כל הנשים דיין שעתן דאשה מרגשת בעצמה והלל דמטמא מפקידה לפקידה קסברה הרגשת מי רגלים היא וחכמים נמי ס"ל מעת לעת מהאי טעמא מ"מ בנות הרגשות נינהו אלא שמחמירים דלמא קסברה הרגשת מי רגלים הוא ולא שייך לומר דלאו בנות הרגשה נינהו ועוד דאיתנהו עוד טעמים אחרים שם בפלוגתא דשמאי והלל אלא ודאי נשים לאו בנות הרגשה נינהו אין לפרשו אלא דכלומר ע"י בדיקה אינם מרגישים שע"י כן תוציא זרעה אילו תוציא יש לה העונש ג"כ כמו באיש ותדע דאל"ה למה לי טעמא כלל באשה וה"נ דכוותה אנשים בני הרגשה נינהו היינו שע"י הבדיקה מרגישים ומחממים ומוציאים זרע ורבינו שכתב כיון שאין קרי יוצא בלא הרגש על כרחינו לאו אלישנא דגמ' מהדר אלא לתת טוב טעם היאך עוסק בטהרות בלא בדיקה כך נ"ל לפרש דברי רבינו ואלא מיהא קשיא לי בגוה דהא בגמ' תנא דאם בא לבדוק בצרור או בחרס וא"נ במטלית עבה בודק ולדברי רבינו משמע שאין לו בדיקה כלל אלא סומך על שלא הרגיש ודוחק לומר דרבינו לא איירי אלא כשאין לו לא מטלית עבה ולא חרס או צרור והתוס' כתבו וז"ל באנשים תקצץ ואם צריך לבדוק יבדוק בצרור או בחרס כדאמר בגמ' וכתבו עוד וא"ת הא לקמן אמר דלמטה מעטרה מותר והיינו בפי האמה ושם הוא בודק עצמו וי"ל דגם למעלה לצד הגוף צריך לבדוק שמא הלך שם טיפת קרי א"נ אפילו מעטרה ולמטה לא שרי אלא להשתין משום ניצוצות או משום בהכ"נ כעובדא דרב יהודה שהיה על גג בהכ"נ ואורי ליה שמואל לאחוז בעטרה ולמטה לחד לישנא דבגמ' כדי שלא יפלו מימיו על הגג אבל כדי לבדוק עצמו לא ע"כ וא"ת לפי מה שכתבתי והוכחתי גם עליה עונש אם תוציא זרעה לבטלה א"כ למה לא הוזכר טומאת קרי אצלה זו אינו קשיא זרעה אינה יוצא לחוץ והוי טומאת בית הסתרים ואיש כי ישכב אותה וגו' שכבת זרע גזירת הכתוב הוא אך ק"ק לי מנשים המסוללות בפ' הערל ס"ס ב' קאמר פריצותא בעלמא:

« נדה נ״ז ע״א נדה נ״ח ע״א »